→ לכל המאמרים

איך להיות שם בשביל מישהי שעוברת טיפולים אונקולוגיים

אבחנה של סרטן יכולה לגרום גם לאנשים הכי קרובים להרגיש חסרי מילים. מתוך חוסר האונים הזה מגיע לפעמים הרצון לעודד: "יהיה בסדר", "את חזקה", "את תנצחי את זה". הכוונה כמעט תמיד טובה, אבל לא תמיד זה מה שהאדם שמולכם צריך לשמוע.

יש רגעים שבהם היא מפחדת. יש ימים שבהם היא כועסת. לפעמים היא פשוט עצובה או מותשת. היא לא חייבת להרגיש חזקה ואופטימית כל הזמן.

לא כל רגש צריך לתקן. לפעמים אפשר פשוט להגיד: "זה באמת קשה. אני כאן איתך."
ולפעמים בכלל לא צריך לדבר. אפשר לשבת לידה, להחזיק לה את היד, להכין כוס תה או לראות יחד סדרה אהובה. הנוכחות שלכם יכולה לומר הרבה יותר ממשפט מדויק.

תשאלו אותה מה היא צריכה, אל תניחו שאתם יודעים

כשמישהו שאנחנו אוהבים חולה, האינסטינקט הוא לפעמים לקחת פיקוד. לקבוע, לארגן, להזמין, להחליט מה יעשה לה טוב ולנסות להוריד ממנה כמה שיותר.

אבל דווקא בתקופה שבה כל כך הרבה החלטות מתקבלות סביב הגוף שלה, חשוב להשאיר בידיה כמה שיותר בחירה.

לא כל אחת רוצה שיבואו איתה לכל טיפול. לא כל אחת רוצה לדבר על המחלה. אחת תרצה בית מלא בחברים, ואחרת תרצה שקט. לפעמים היא תרצה שתעשו בשבילה הכול, וביום אחר דווקא יהיה לה חשוב לעשות משהו בעצמה.
תשאלו:
"את רוצה שאבוא איתך?"
"בא לך לדבר על זה או שנדבר על משהו אחר?"
"את רוצה עזרה או שאת מעדיפה לעשות את זה בעצמך?"

לתמוך בה לא אומר לקחת ממנה את הדרך. לפעמים האפשרות לבחור היא אחד הדברים החשובים שאפשר לתת לה.

"תגידי אם את צריכה משהו" זה לא תמיד מספיק

זה כנראה אחד המשפטים שנאמרים הכי הרבה בתקופות כאלה, והוא מגיע ממקום טוב. הבעיה היא שכדי לענות עליו היא צריכה קודם להבין מה היא צריכה, אחר כך לחשוב מי יכול לעשות את זה, ואז גם להרגיש בנוח לבקש.

ובימים שבהם בקושי יש כוח לקום מהמיטה, גם זה יכול להרגיש כמו משימה.

נסו להציע דברים קונקרטיים.
"הכנתי אוכל, להביא לך גם?"
"אפשר לקחת את הילדים לחוג ביום שלישי?"
"אני בסופר, מה חסר בבית?"
"רוצה שאבוא איתך לטיפול ביום חמישי?"
"אני בסיבוב עם הכלב שלי, לקחת גם את שלך?"

הצעה ספציפית מאפשרת לה פשוט להגיד כן או לא, בלי להפוך אותה למנהלת של מערך העזרה שסביבה. ואם היא אומרת לא, גם זה בסדר. עזרה טובה היא עזרה שמוצעת, לא עזרה שנכפית.

ביום הטיפול: תהיו האדם שהיא צריכה ליד

יום טיפול יכול לכלול הרבה יותר מהטיפול עצמו. יש המתנה, בדיקות, שאלות, מסמכים, תרופות, הנחיות והרבה מידע שצריך לזכור דווקא ברגע שבו הראש נמצא במקום אחר לגמרי.

אם אתם מלווים אותה לטיפול, נסו לא להגיע עם תפקיד שכבר החלטתם עליו מראש. יש ימים שבהם היא תרצה שתהיו מעורבים, תשאלו שאלות ותעזרו לה להחזיק את כל הפרטים. ובימים אחרים היא אולי תרצה שתשבו לידה בשקט ותתנו לה להוביל.

התפקיד הכי חשוב של המלווה הוא פשוט לשים לב, ולהיות מוכנים להשתנות יחד עם מה שהיא צריכה באותו יום.

אופטימיות במידה

יש לחץ גדול סביב מחלה "להישאר חיוביים". אבל משפטים כמו "הכול קורה מסיבה", "את חייבת לחשוב חיובי" או "את לוחמת" לא מתאימים לכולן ולא בכל רגע. בתקופת הטיפולים שלי שמעתי לא מעט את המשפט "עשית מהלימון לימונדה". תמיד מתוך כוונה טובה, כמובן, אבל לפעמים לא צריך למהר להפוך את מה שקורה למשהו חיובי. אפשר גם לתת מקום לכך שיש דברים שהם פשוט מורכבים.

אם היא אומרת שהיא מפחדת, לא חייבים לשכנע אותה שאין ממה לפחד. אם היא אומרת שנמאס לה, לא צריך להזכיר לה כמה היא חזקה. ואם היא בוכה, לא צריך למהר לגרום לה להפסיק. אפשר להיות עם הרגש שלה בלי לנסות לשנות אותו.

ובאותה מידה, אם היא רוצה לצחוק, לצאת, לדבר על רכילות, עבודה, הילדים או כל דבר אחר שאין לו שום קשר לסרטן - לכו איתה גם לשם.

היא עדיין אותה אישה שהכרתם לפני האבחנה. לא כל שיחה צריכה להיות על המחלה.

אל תיעלמו כשהטיפולים מסתיימים

הטיפול האחרון הוא רגע משמח. כולם נושמים לרווחה, שולחים הודעות, חוגגים ומרגישים שסוף סוף אפשר להמשיך הלאה. אבל הגוף והנפש לא תמיד מקבלים את אותה הודעה.

גם אחרי שהטיפולים מסתיימים יכולות להישאר עייפות, תופעות לוואי, פחד מבדיקות, קושי לחזור לשגרה ותחושה של בדידות דווקא כשהסביבה כבר המשיכה הלאה.

אז אל תפסיקו לשאול. תתקשרו גם חודש אחרי. תציעו קפה. תשאלו איך היא באמת מרגישה. תמשיכו להציע עזרה כשצריך. היא אולי כבר לא צריכה שתסיעו אותה לטיפול, אבל זה לא אומר שהיא כבר לא צריכה אתכם.

וגם אתם בתוך הדבר הזה

כשאתם מלווים אדם אהוב בתקופת טיפולים, הרבה מהאנרגיה מופנית אליו. ובצדק. אבל גם אתם עוברים משהו. גם אתם יכולים לפחד. להתעייף. לכעוס. להיות חסרי סבלנות ואז להרגיש אשמים על זה. גם אתם יכולים להזדקק לרגע שבו לא מדברים על בדיקות, טיפולים ותוצאות.

לדאוג לעצמכם לא אומר שאתם פחות שם בשבילה. להפך. אם מדובר בתקופה ארוכה, אי אפשר להחזיק הכול לבד לאורך זמן. חלקו את האחריות כשאפשר. בקשו עזרה מאנשים אחרים. המשיכו לעשות דברים שממלאים אתכם. ואם אתם מרגישים שאתם זקוקים למקום משלכם לדבר בו, אפשר להיעזר באיש או אשת מקצוע או במסגרת תמיכה לבני משפחה ומלווים.

אתם לא צריכים להישחק כדי להוכיח כמה אתם אוהבים אותה.

פשוט להיות שם

בסופו של דבר, אין מישהו שיכול להגיד לכם בדיוק איך ללוות מישהי שאתם אוהבים בתקופה כזאת.

כנראה שיהיו פעמים שבהן תגידו משהו לא נכון. יהיו רגעים שבהם לא תדעו אם להתקרב או לתת מרחב. לפעמים תציעו עזרה והיא לא תרצה אותה, ובפעמים אחרות תגלו בדיעבד שהיא דווקא הייתה זקוקה לכם.

אתם לא צריכים לעשות הכול נכון.

תקשיבו. תשאלו. תגיעו. תנו לה לבחור. תעזרו בדברים הקטנים והיומיומיים. תהיו איתה ברגעים הקשים, אבל תזכרו להשאיר מקום גם לצחוק, לשגרה ולכל החלקים בחיים שלה שאין להם שום קשר למחלה.

כי בסוף, היא אולי לא תזכור את המשפט המושלם שאמרתם. אבל היא תזכור מי נשאר איתה.