→ לכל המאמרים

הטיפולים הסתיימו. ומה עכשיו?

התמודדות עם ההחלמה אחרי טיפולים אונקולוגיים

קצת אחרי שסיימתי את ההקרנות פגשתי מכר קרוב ברחוב. התעדכנו מה קורה אחד אצל השנייה, ואז הוא שאל אותי: ״אוקיי, ומה את עושה עכשיו?״ ולפני שהספקתי לענות הוא ענה במקומי: ״אם זה היה אני, אז הייתי מיד חוזר לעבודה, לא הייתי מחכה לרגע״. אני זוכרת שעמדתי שם ולא ידעתי איך להגיב לאמירה הזו. זה עורר בי כעס. הוא הרי לא באמת הבין את המקום שהייתי בו, ולא עבר בעצמו את מה שעברתי, אז איך הוא בכלל יכול לדעת מה נכון עבורי? אז פשוט שתקתי.

הרבה פעמים כשאנחנו נמצאות בתקופת הטיפולים ההרגשה היא כמו של טייס אוטומטי. יש פרוטוקול, יש תורים ויש את הטיפול הבא שצריך להגיע אליו. דווקא התקופה שאחרי טיפולים היא הזמן שלנו לעצור רגע ולעבד את כל מה שקרה לגוף ולנפש, גם אם הסביבה מצפה מאיתנו ״לחזור לשגרה״ כמה שיותר מהר.

"נגמר" לא אומר שחזרת מיד לעצמך

סיום הטיפולים הוא אבן דרך משמעותית, אבל הגוף לא עובד לפי לוח השנה. עייפות, חולשה, כאבים, שינויים בשינה, נוירופתיה, שינויים במשקל, שיער שצומח מחדש או מגבלות בתנועה יכולים להמשיך ללוות אותך גם אחרי שהטיפול האחרון הסתיים.

נסי לתת לו את הזמן הזה.

לא צריך לחזור מיד לקצב שהיה לפני המחלה, ולא צריך למדוד את ההחלמה לפי השאלה "למה אני עדיין לא כמו שהייתי?". הגוף שלך עבר מסע לא פשוט. עכשיו הוא צריך זמן.

כולם חוזרים לשגרה. ואת?

בתקופת הטיפולים יש לעיתים מסגרת מאוד ברורה. יש תורים, צוות רפואי, בני משפחה שמלווים, חברים ששואלים מה צריך ומישהו שמביא אוכל או מסיע את הילדים.

ואז הטיפולים מסתיימים.

באופן טבעי, גם האנשים סביבך נושמים לרווחה. הם חיכו לרגע הזה יחד איתך. לאט לאט כולם חוזרים לשגרה, והעזרה שהייתה שם בתקופת הטיפולים מתחילה להצטמצם. ודווקא בנקודה הזאת יכולה להופיע תחושת בדידות גדולה.

מותר להמשיך לבקש עזרה גם אחרי הטיפול האחרון. מותר להגיד שאת עדיין עייפה, שאת לא מוכנה לחזור לעבודה בקצב מלא, שאת צריכה עזרה עם הילדים או שפשוט בא לך שמישהי תהיה איתך.

החלמה היא לא פחות חלק מהתהליך מהטיפולים עצמם.

להכיר מחדש את הגוף

בתקופת הטיפולים הגוף הופך, במידה מסוימת, למרחב רפואי. בודקים אותו, מצלמים אותו, דוקרים אותו, מודדים אותו, מנתחים אותו ומדברים עליו במונחים רפואיים. וגם כשהטיפולים מסתיימים, לא תמיד פשוט לחזור ולהרגיש בבית בתוכו. אולי נשארה צלקת. אולי השיער נראה אחרת. אולי המשקל השתנה. אולי יש אזורים שמרגישים אחרת או טווח תנועה שעדיין לא חזר. ולפעמים השינוי הוא בכלל בתחושה כלפי הגוף: גוף שפעם סמכת עליו ועכשיו קשה יותר לתת בו אמון.

אולי המטרה היא לא בהכרח "לחזור לגוף שהיה לי", אלא להתחיל להכיר מחדש את הגוף שיש לך עכשיו. לאט, בלי לדרוש ממנו דבר. לשים לב למה נעים לו, איפה הוא מבקש מנוחה, איפה הוא רוצה תנועה ואיפה הוא עדיין זקוק לזמן.

זו גם אחת הסיבות שאני מאמינה במגע בתקופת ההחלמה. עבורי, שיאצו בשלב הזה הוא לא ניסיון "לתקן" את הגוף, אלא הזדמנות לפגוש אותו בדרך אחרת: לא דרך בדיקה או פרוצדורה, אלא דרך מגע קשוב, בטוח, מקרקע ומותאם שמאפשר בהדרגה לחזור ולהרגיש בו בבית.

לחזור לתנועה, בקצב של הגוף

אחרי תקופה ארוכה של טיפולים, הרצון "לחזור לכושר" יכול להיות גדול. אבל הגוף שאת חוזרת איתו לתנועה הוא לא בהכרח הגוף שאיתו נכנסת לתקופת הטיפולים.

בהתאם למצבך ולהנחיות הצוות המטפל, אפשר להתחיל בהדרגה. הליכה קצרה, מתיחות עדינות, פעילות מותאמת או פיזיותרפיה כשיש בה צורך. לא חייבים למדוד צעדים, מרחקים או הישגים. לפעמים הליכה של עשר דקות מספיקה בהחלט. אני, למשל, מצאתי תחושה של חופש ותנועה בחוג ריקוד לנשים במתנ״ס, ולצידה גם קהילה נפלאה ותומכת.

המטרה היא לא לנצח את הגוף או להחזיר אותו מהר ככל האפשר למצב הקודם, אלא לעבוד איתו. לתת לו להתחזק בקצב שלו ולגלות מחדש מה הוא מסוגל לעשות.

ומה עושים עם הפחד שזה יחזור?

אחד הדברים שלא תמיד מדברים עליהם מספיק הוא שסיום הטיפולים לא בהכרח מעלים את הפחד. לפעמים דווקא כשהטיפולים נגמרים ואין יותר תחושה ש"עושים משהו נגד המחלה", הפחד יכול להיות נוכח יותר. כל כאב חדש יכול מיד לעורר את השאלה: אולי זה חזר? בדיקת מעקב יכולה להחזיר בבת אחת תחושות שכבר חשבת שהשארת מאחור.

הפחד הוא תגובה מובנת למה שעברת. אבל אם הוא מתחיל לנהל את היומיום, למנוע ממך לעשות דברים או לגרום לך לחיות בתחושה מתמדת שמשהו רע עומד לקרות, לא צריך להתמודד איתו לבד.

ליווי פסיכולוגי, עובדת סוציאלית אונקולוגית, קבוצות תמיכה או שיחה עם נשים שעברו תהליך דומה יכולים לעזור לתת לפחד מקום מבלי לתת לו את כל המקום.

מי אני עכשיו?

במשך חודשים, לפעמים יותר, הרבה מהחיים התארגנו סביב המחלה. תורים. בדיקות. טיפולים. תוצאות. ספירות דם. רופאים. שאלות על איך את מרגישה.

ואז זה מסתיים, והציפייה היא שתחזרי להיות מי שהיית קודם. אבל אולי את לא בדיוק אותה אישה.

אולי דברים שפעם נראו חשובים מרגישים עכשיו פחות משמעותיים. אולי הסבלנות שלך לדברים מסוימים התקצרה. אולי היחסים שלך השתנו. אולי העבודה כבר לא מרגישה אותו דבר. ואולי דווקא גילית דברים שאת רוצה לשמור מהתקופה הזאת: אנשים שהתקרבת אליהם, גבולות שלמדת להציב או יכולת חדשה לבקש עזרה.

לא חייבים למהר לענות על השאלה "מי אני עכשיו?". אפשר לתת לזה להתבהר עם הזמן.

במאמר על ההכנה לטיפולים דיברתי על ריבונות בתוך התהליך הרפואי: לשאול, להבין, להיות שותפה בהחלטות הנוגעות לגוף שלך. בתקופת ההחלמה, הריבונות הזאת יכולה לקבל צורה חדשה: האפשרות לבחור איך את רוצה שהחיים שלך ייראו מכאן. אחרי מה שעברת מותר לך לבדוק מחדש מה נכון לך.

ההחלמה היא לא קו ישר

אולי יהיו ימים שבהם תרגישי פתאום שחזרת לעצמך. תצאי, תעבדי, תפגשי חברות, תלכי רחוק יותר ממה שהצלחת לפני חודש ותגידי לעצמך: הנה, אני חוזרת.

ואז יכול להגיע יום שבו שוב תהיי מותשת. בדיקה תתקרב ותעלה פחד. משהו בגוף יכאב. פתאום תצטרכי שוב לעצור. זה לא בהכרח אומר שחזרת אחורה.

החלמה כמעט אף פעם לא מתרחשת בקו ישר. היא מורכבת מתקופות טובות יותר וטובות פחות, מצעדים גדולים וקטנים, ומהרבה מאוד סבלנות.

אולי החלמה היא לא הדרך חזרה למי שהיית לפני המחלה. אולי היא הדרך להכיר את מי שאת עכשיו. את הגוף שעבר את כל זה, את הדברים שהשתנו, את הדברים שנשארו בדיוק כפי שהיו, ואת האפשרות לבחור, לאט לאט, איך את רוצה להמשיך מכאן.

אם הטיפולים הסתיימו אבל את מרגישה שהגוף עדיין בתוך תהליך ההחלמה, אני מטפלת בשיאצו בנשים במהלך טיפולים אונקולוגיים ולאחריהם. הטיפול מותאם למצבך, לקצב שלך ולמה שהגוף מבקש עכשיו - בלי צורך למהר לחזור להיות מי שהיית קודם.